שמעון והעץ חיים יחד כבר יותר מארבעים שנה והאהבה עדין פורחת,אפילו מתעצמת

הם מכירים כבר מילדות,אבל מתי שהוא פרצה האהבה,אולי בנח"ל,בקיבוץ עין גב עם הארונות הכחולים לבית הילדים אולי בדלפק הקבלה או בחדר החדשות של סוכנות רויטרס ברח' יפו בירושלים,הם כבר לא ממש זוכרים.

​

לפני שנים רבות הוא חזר בתשובה-המפסלת נדרכה,זהו,הוא הולך,הוא מצא אהבה חדשה ,מי אני מול בורא עולם הגדול והנורא.

​

בשנות אהבתנו הוא אמר (והיא דוממת כדרכה) ריהטנו את מפעלי ניסקו בקיסריה ודפוס בארי ב'עוטף  עזה' ובנינו אינספור  דוכני בשמים במשביר דיזנגוף סנטר,שקם אבן גבירול,גן העיר וקניון מלחה. הריח המשכר דבק במפסלת,האהבה גאתה.

ואכן,דברים השתנו הנגרייה נסגרה והפועלים הלכו לדרכם .שמעון צלל בים ספרי הקודש ודפי הגמרא  ולאחר כשנתיים

חזר גם לאהבת נעוריו- לעץ.

​

לבד,ללא פועלים,התחיל לבנות ארונות קודש וריהוט לבתי כנסת ,ההיכרות עם העץ הלכה והעמיקה,גילוף וחריטה עמודים וכותרות.

​

בראש כל גמרא יש איור של 'שער וילנא' עמודים וכותרת מסוגננים ווילונות משתלשלים. "מאוד רציתי לבנות ארון קודש כזה מעץ .אבל,מה עם הוילונות? אפשר לעשות וילונות מעץ?"

על שולחן העבודה נערמו הרבה מפסלות בשלל צורות ועולם חדש נתגלה-פיסול בעץ.  שמעון התחיל לפסל בעץ דברים שבדרך כלל עשויים מבד,גופיות,חליפות,כובעים ווילונות. הנצחת הזרימה,התנועה והגמישות של הבד בנוקשות של העץ ממש מרתקת אותי   

​

    הגבולות נפרצו אפשר להפליג בדמיון