"אתה צריך ללכת ללמוד אומנות", אמרה לי פעם האוצרת בתערוכה שלי בבנייני האומה בירושלים. נכון, יש מה ללמוד, טכניקות, ושילובי צבע וצורה במרחב ותולדות האומנות כמובן, ועוד דברים שאין לי מושג, אבל אני, אוטודידקט סידרתי, משהו התקומם בי, ללמוד אומנות?, הרי כל העניין הוא לפשפש בנבכיי עצמך, לגלות את האין עדיין, המסעיר. לחדש.
אני זוכר את הלילה שבו גיליתי שאני יכול לצייר. תמונה של אבא שלי עם החבר'ה במילואים הייתה מונחת לפני, ואני, שגמרתי להכין סקיצה לאיזה ארון מטבח או דלפק קבלה, לקחתי נייר חדש והתחלתי לשרבט את דיוקנו של אבי, שהביט בי מהתמונה. עד היום סומרות שערותי כשאני נזכר בתחושה שאפפה אותי כשראיתי את אבא מביט אלי מהדף שלי, התרוממות רוח אדירה. מסתבר שכשמגיעים למצב הנפשי הזה, כשיש ליצירה האמנותית נוכחות וחיים משלה, הכול זורם נפלא, ואין זה כל כך משנה אם אתה מצייר, מפסל, מנגן או מבשל.
מכיוון שעיקר עיסוקי הוא עבודה בעץ, התחלתי לחפש את התחושה הזאת בעבודה עם עץ, וכך נולד אצלי הפיסול בעץ, לאט לאט הפכה הנגרייה שלי לגלריה לפיסול בעץ ועבודות הנגרות התחילו לקבל מימד אומנותי.
אומנות העץ מושכת אנשים רבים, מבקרים התחילו להגיע לסטודיו שלי, שהפך גם למקום מפגש לקבוצות. קבוצות סטודנטים לאומנות, סיורי אומנות וקבוצות מטיילים בצפון מגיעים לפה. מכיוון שאני גם מנגן בכמה הרכבים מוסיקליים, בניתי במה בגלריה ואנחנו מקיימים פה לעתים הופעות, אם כיבוד קל או אפילו מזמינים קייטרינג. יש פה, בגלריה בכפר חסידים מקום לאירועים קטנים, מפגשי קבוצות, ערבי מוסיקה ואוכל, הרצאות וכו'.
לאחרונה, אני מוצא שיש בי רצון להעניק מהידע שלי לאחרים. העברתי כמה קורסים לעבודה בעץ פה ושם ליחידים שממש רצו, אבל עכשיו אני מתחיל להעביר קורסים וסדנאות נגרות לקבוצות קטנות, 5 משתתפים נראה לי נכון. אנשים מתעניינים בלימודי נגרות בכלל ובעבודה אומנותית בעץ בפרט, ואני שמח לגלות את המורה שנמצא בי.