שמעון טייאר מעולם לא רכש השכלה מסודרת באמנות. את דרכו אליה עשה לאחר שחווה מעין "התגלות" במהלכה צייר בפרץ פתאומי את דיוקן אביו מן הזיכרון. היכולת שהתגלתה לו ללא כל הכנה מוקדמת הובילה
אותו לנסות את כישרונו החדש גם בתחום בו עסק – העבודה בעץ. כחוזר בתשובה, מורא הדת וכלליה לא אפשרו לו את הצעד הטבעי הבא, והוא לפסל דיוקנאות או דמויות אדם, וכך פנה לעצב ולגלף ארונות קודש, ריהוט לבתי כנסת, עמודים וכותרות. עם הזמן, הוא מצא דרך ביניים ששלבה בין הדת לבין כישרונו ופנה לגלף חפצים יומיומיים. ובכל זאת הצורך לפסל דמויות אנושיות שקשה לעקוף אותו או לפסוח עליו מצא פתרון הלכתי: דמות האדם אמנם אינה מופיעה, אבל היא נמסרת באמצעות בגדיה - מעיל, כובע ונעלים. התוצאה סוריאליסטית ברוחה, ומעלה תהיות על הדמויות הנעדרות שהלכו ותיכף ישובו. טייאר מנסה לתאר את התפיסה האֵמונית האומרת שנשמת האדם אינה בגוף. הגוף הוא בגד חיצוני לנשמה שאין בה כל ממד גשמי. ללא היכרות מעמיקה עם תולדות האמנות התוצאה הסוריאליסטית שהוא משיג בעבודותיו נובעת מחיפושו אחר נפש האדם, זה שאינו קשור בגוף הגשמי אלא הוא תולדה של נפשו ומחשבותיו. האמנות הסוריאליסטית חיפשה דרך אל נפש האדם באמצעות הפסיכואנליזה ובאחד מייצוגיה הבולטים, החלום ואילו טייאר מחפש אותה באמצעות הדוקטרינה שמשרטטת האמונה. למרות שונותן, גם הפסיכואנליזה וגם הדת מנסות כל אחת בדרכה לענות על שאלות מהותיות בנפש האדם, למצוא להן מזור ולהציע מסגרת מחשבתית החורגת מהגלוי תוך חיפוש תשובות בעולמות נסתרים ומוסתרים. שמעון טייאר הוא בבחינת כשרון גולמי, כשרון פרא, העושה את דרכו אל עולם האמנות בפליאה ובשקיקה, תוך מציאת פתרונות לאיסורים הלכתיים, וחבור בין מלאכה ובין רוח. במידה מסוימת הוא מין ג'פטו שגילף לתומו בכפיס עץ, והנה לפניו ילד. את הרוח שיצקה הפיה הטובה בפינוקיו מנסה טייאר לצקת בעבודותיו. מוניקה לביא